Sora Lellaרומא

סוף כל סוף הלכנו. סורה לאלה הייתה ברשימה הנפשית שלי של "מתישהו" במשך שנים, וביום שבת שעבר, ישבנו באיזולה טיברינה. מקום היסטורי, אתם יודעים את זה, אחד מאותם סמלים של המטבח הרומי העני שהפך בינתיים לעד כמה שהוא גדול מעצמו.

המחירים גבוהים, אין טעם להסתובב סביב זה. אבל אמרנו לעצמנו: בואו נבדוק ונראה אם זה שווה.

את הפונטרלות אני עדיין זוכר. רוטב אנשואה קרימי, פונטרלות יפות וחזקות, קרוספיות בדיוק כמו שצריך. 15 יורו וכל זה שווה. את פרחי הקישואים, בואו נגיד שהם לא היו מה שאתה מצפה — טיגון רך, לא קרוסpi — אבל הם היו מלאי מאד עם טעם של עישון וזקיקה. מאד טעימים. פרשנות שלהם, מאד אישית. והסופליים עם דקי עוף: רחוקים מאד מאלה מחנות פיצה לחתוך, אבל משם מגיע הסופלי המקורי, מהרבע החמישי. טובים, טובים ממש.

לראשונות הם עושים אמטריצ'יאנה רק עם גנוקי תפוח אדמה. ענקיים, אבל אתריים. הגואנצ'יאלה לא קרוסpi כלל, הפקורינו מסונן בידיים קלות — וכאן מגיע הספק: תיירים, הרבה תיירים אסיאתיים, אולי הם מרככים קצת בצד הטעם. אותו דבר בקרבונרה, קרימית מאד, גואנצ'יאלה טוב אבל רך. באופן אישי מצאתי אותה טובה מאד בכל זאת.

אה, הקינוחים. עוגת ריקוטה וביסציולה מדהימה — ריקוטה אווירית, נוכחת בכמויות נדיבות, איזון מושלם עם הפסטה. המריטוצו היה זה של הצום עם צימוקים. שמנת טרייה מעולה. מסוג מיוחד, לא הקלסי שאתה מצפה, אבל טוב.

האטמוספירה אז היא הנכונה: אתה מרגיש בבית, המלצרים מתלוצצים על זה, זה רומי במובן הטוב ביותר של המילה.

80 יורו לנפש. הוא גובה מחיר, וזה שווה את מה שהוא גובה מחיר.