Trattoria da Augusto

טרסטבראה, תמיד תמצא משהו. הפעם הגענו לאוגוסטו, אחת מהטרטוריות ההיסטוריות בכיכר שקטה — וכבר רק למצוא כיכר שקטה בטרסטבראה זה מעין נס. אין הזמנה מראש, מחכים בחוץ, עומדים בתור. התפריט משתנה כל יום, בימי חמישי נוקטי וזה הכל, דברים מטבח של סבתא. הרעיון קיים.

נתחיל ממה שעבד: הפונטראלה. פריכה, עם רוטב סביר, אין מה להתנגד. העכובייה הרומית הייתה טובה, ביתית, בישלה היטב. עד כאן הכל בסדר.

אחר כך הגיעו התקדימים והמצב השתנה. הקאצ'ו אה פפה הייתה רחוקה מהסף. הריגטון היה בישול טוב אבל לגמרי חסר טעם, ומעליו קרמת פקורינו ופלפל שברור שהוכנה בעבר ולא התחברה אף פעם לפסטה. שני דברים נפרדים בצלחת. התוצאה לא גם מעודדת אותך לנגוב עם הלחם.

האמטריצ'יאנה נראתה כמו צלחת מקנטינה. גוואנצ'יאלה חתוך בגודל של שתי פרוסות בייקון שרוד קצת, עגבנייה טחונה אנונימית, פקורינו ופלפל כמעט לא קיימים. חסר כל השומן שמצפים לו.

הטירמיסו — כן, גם הגענו לקינוח — היה פרוסה מוצקה, בלי קפה, בלי רעננות, הוכן לא ידוע מתי. מקובל, לא יותר.

השירות היה גס, לא במובן הרומי הסימפטי, אלא בעצם טורח. טוב יותר בחוץ, בכיכר, מתחת למגנוליה יפה. בפנים זה אפל וצר.

עשרים יורו לנפש בשביל זה. לפחות זה כן ישיר, בהשוואה לכל כמות הדברים התעשייתיים שמסתובבים בסביבה. אבל ישיר זה לא מספיק.